"חקירת גישות שונות לחינוך לגיל הרך: התפתחות הציור על פי התיאוריה של ויקטור לוונפלד מיכל בוגין פיינברג וגישת רג'יו אמיליה."

"חקירת גישות שונות לחינוך לגיל הרך: התפתחות הציור על פי התיאוריה של ויקטור לוונפלד מיכל בוגין פיינברג וגישת רג'יו אמיליה."

"חקירת גישות שונות לחינוך לגיל הרך: התפתחות הציור על פי התיאוריה של ויקטור לוונפלד  מיכל בוגין פיינברג וגישת רג'יו אמיליה."

 רקע

במשך עשרים שנות עבודתי כמפענח ציורי  ילדים, ובמיוחד לאחר שסיימתי את לימודי התואר שני שלי , שינוי חברתי בעזרת אומנויות, אני מבסס את הידע שלי בלמידה בלתי פוסקת , לומד מגישות שונות של חוקרים ברחבי העולם אקדמי, תמיד עניין אותי הקשר בין ציורי ילדים למצבם החברתי, רגשי ונפשי.  פענוח ציורי ילדים הוא הכלי המתאים ביותר והקרוב ביותר ומאז שאני מפענח ציורי ילדים, אני גם עוסק בחניכה של דור חדש של מפענחי ציורים.

אחד הדברים המרשימים הוא הקשר בין התפתחות הציור להתפתחות הקוגניטיבית של ילדים. שלוש גישות ותיאוריות שמשכו את תשומת לבי במיוחד הן התיאוריה של ויקטור לוונפלד , מיכל בוגין פיינברג וגישת רג'יו אמיליה. במאמר זה, אבדוק כיצד תיאוריות אלו יכולות לעזור לנו להבין את התפתחות הציור אצל ילדים, את מצב ההתפתחות הקוגניטיבית והריגשית.

נפתח בהכרות עם האנשים שעומדים מאחורי הגישות.

ויקטור לוונפלד

לפני שנצלול להתפתחות הציור, בואו נדבר תחילה על מיהו לוונפלד. ויקטור לוונפלד היה פסיכולוג אמריקאי יליד אוסטריה שהתמחה בחינוך לאמנות. הוא פיתח תיאוריה שמתארת כיצד יצירות אמנות של ילדים מתפתחות ככל שהם גדלים ומתבגרים. לדברי לוונפלד, יצירות אמנות של ילדים עוברות כמה שלבים, שכל אחד מאופיין בדרך אחרת של ייצוג העולם.

שלבי התפתחות האמנות על פי לוונפלד

לוונפלד זיהה שישה שלבים של התפתחות האמנות אצל ילדים, כל אחד מאופיין בדרך שונה של ייצוג העולם. השלבים האלה הם:

1. שלב השרבוט (גילאי 2-4): בשלב זה, ילדים משתמשים בסימנים אקראיים ובשרבוטים כדי ליצור אמנות. אין להם דאגה לייצוג; הם מעוניינים רק לחקור את החומרים.

2. שלב הבקרה (גילאי 4-6): ילדים מתחילים לשלוט בסימנים שלהם, יוצרים צורות וקווים מוגדרים יותר. הם מתחילים להשתמש בצבעים ולהתנסות בטכניקות שונות.

3. השלב הראשוני (גילאי 6-8): ילדים מתחילים לייצג חפצים ואנשים ביצירות האמנות שלהם. הם משתמשים בצורות וצבעים פשוטים כדי ליצור צורות לזיהוי.

4. השלב הסכמתי (גילאי 8-10): ילדים מתחילים להשתמש בסמלים ובסכמות כדי לייצג את העולם. הם יוצרים יצירות אמנות שמספרות סיפור או מעבירות מסר.

5. השלב הנטורליסטי (גילאי 10-12): ילדים מתחילים לשים לב לפרטים ולייצוג. הם משתמשים בפרספקטיבה, בהצללה ובטכניקות אמנותיות אחרות כדי ליצור יצירות אמנות ריאליסטיות.

6. שלב הביטוי העצמי (מגיל 12 ומעלה): ילדים מתחילים להשתמש באמנות כאמצעי לביטוי עצמי. הם חוקרים את רגשותיהם, מחשבותיהם וחוויותיהם באמצעות אמנות.

מיכל בוגין פיינברג

מיכל בוגין פינברג היא תרפיסטית באמנות, בעלת ניסיון רב-שנים. בוגרת לימודי אמנות במדרשת בית ברל וטיפול באמנות באוניברסיטת חיפה, לימודי פסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית - ה.ל.פ.ב.א, הנחיית הורים באוניברסיטת ת״א ולימודי התמקדות בהסמכת המכון הבינלאומי בניו-יורק.

השלבים בהתפתחות הציור לפי מיכל בוגין

שרבוט – קצב, ראשוניות, חיוניות, ספונטניות, חיפוש, אי שקט וחרדה.

עיגול – חוויית גיבוש של העצמי, נפרדות, יחסי גומלין של חוץ ופנים, אני ולא אני, רכות, זרימה ועטיפה.

קו מאונך-מחבר בין שמים וארץ בין היציבות על הקרקע לשכל, לדמיון ולרוחניות. דגש על העצמיות.

קו מאוזן- הקשר החוצה, הנתינה. קרקע מציאות.

נקודות בתוך עיגול – יש משהו חי בתוכי.

קרניים – אפשר לצאת החוצה, תחושת צמיחה.

הצלב-מפגש של שני כיוונים. פרשת דרכים, והקשר ביניהם. .מלמד על היכולת להיות עם המורכבות של הכיוונים המנוגדים , איזון.

משולש – נוכחותם של גבולות ובסיס, אסרטיביות, תכנון, דינמיות, עיסוק ביחסים משולשים.

בית- מושג שקשור לחוויית משפחה, מגן, מחסה, עטיפה, מקום בטוח.

מיכל בוגין פיינברג, חקרה גם היא התפתחות אמנותית של ילדים אך התמקדה יותר בהיבטים הקוגניטיביים.

התיאוריה מדגישה את המפגש וההקבלה בין שלבי ההתפתחות המוטורית, קוגנטיבית, לשלבי התפתחות הרגשית. כל שינוי גרפי מוטורי מעיד על שינוי רגשי . מיכל מדגישה את הסדר הקבוע והאוניברסלי של שלבי ההתפתחות של הילד, ולכן היא מציינת שיש לקבל כל שלב ושלב החל מהשרבוט בקבלה וסקרנות, מבלי צורך להאיץ ולהתערב בציורי הילד. ההתפתחות נעשית באופן טבעי מבפנים.

היא הציעה שציורי ילדים ישקפו את הבנתם את העולם ואת התפתחותם הקוגניטיבית.

הגישה של בוגין פיינברג כוללת לרוב פעילויות והערכות מובנות יותר שמטרתן להבין את התהליכים הקוגניטיביים של ילדים באמצעות יצירות האמנות שלהם.

לסיכום, בעוד ששתי הגישות חוקרות את פיתוח מיומנויות הציור אצל ילדים, הגישה של לוונפלד מתמקדת יותר בהיבטים הפסיכולוגיים והיצירתיים, בעוד שגישתה של פיינברג מדגישה את התהליכים הקוגניטיביים העומדים בבסיס ציורי ילדים.

גישת רג'יו אמיליה

גישת רג'יו אמיליה , היא פילוסופיה חינוכית המדגישה את יכולתם של ילדים להניע את הלמידה שלהם. הגישה מבוססת על האמונה שילדים מסוגלים להניע את הלמידה שלהם וכי יש לתת להם את החופש לחקור ולגלות את העולם הסובב אותם.--------------

גישת רג'יו אמיליה מדגישה גם את חשיבות הסביבה. הכיתה נתפסת כ"מורה שלישית", והיא צריכה להיות מתוכננת כך שתעורר את הסקרנות והיצירתיות של הילדים.

תפקיד הציור בגישת רג'יו אמיליה

לציור יש תפקיד מכריע בגישת רג'יו אמיליה. מעודדים ילדים לחקור חומרים וטכניקות שונות כדי ליצור יצירות אמנות המייצגות את המחשבות, הרגשות והחוויות שלהם. גישת רג'יו אמיליה שמה דגש על תהליך על פני מוצר, כלומר ההתמקדות היא בתהליך היצירה ולא במוצר הסופי.

גישת רג'יו אמיליה שמה דגש גם על שיתוף פעולה. מעודדים ילדים לעבוד יחד כדי ליצור יצירות אמנות, המקדמת מיומנויות חברתיות, תקשורת ועבודת צוות.

אז מה אם כן מאחד את הגישות כאשר מדובר בהתפתחות הילד דרך הציור שלו?

הגישה של מיכל בוגין פיינברג

גישה זו מדגישה את החשיבות של ראיית כל ילד כאדם ייחודי ובעל יכולת, עם מחשבות, רגשות ורעיונות משלו. על פי בוגין פיינברג, ילדים הם לומדים טבעיים המונעים על ידי הסקרנות המולדת והרצון להבין את העולם הסובב אותם.

אחד מעקרונות המפתח בגישה של בוגין פיינברג הוא הרעיון של "לעקוב אחרי הילד". משמעות הדבר היא שמחנכים צריכים להתבונן ולהקשיב לילדים בקפידה, ולאחר מכן לספק להם הזדמנויות לחקור וללמוד בדרכם שלהם. ניתן לעשות זאת באמצעות מתן מגוון חומרים והתנסויות פתוחות, ומתן לילדים לבחור ולכוון את הלמידה שלהם בעצמם.

גישת ויקטור לוונפלד

גישת לוונפלד, המכונה גם "מודל לוונפלד לחינוך לאמנות", פותחה על ידי הפסיכולוג ויקטור לוונפלד. גישה זו מדגישה את חשיבות התהליך היצירתי, ולא את התוצר הסופי. לפי לוונפלד, פעולת יצירת האמנות היא דרך לילדים לבטא את עצמם ולתקשר את מחשבותיהם ורגשותיהם.

גישת לוונפלד מבוססת על הרעיון של "שלבי התפתחות" של התפתחות אמנותית. שלבים אלו הם: שלב השרבוט, השלב הפרה-סכמתי, השלב הסכמתי, ושלב הריאליזם. כל שלב מאופיין בסוגים מסוימים של יצירת סימנים וייצוג, בהנחה שהילדים מתקדמים בשלבים אלו באופן צפוי ומסודר.

גישת רג'יו אמיליה

גישת רג'יו אמיליה מקורה באיטליה. גישה זו מבוססת על הרעיון של "דימוי הילד כלומד חזק, מסוגל ועמיד". כאמור על פי גישת רג'יו אמיליה, ילדים משתתפים פעילים בלמידה שלהם, ומסוגלים לבנות את הידע וההבנה של העולם שלהם.

אחד מעקרונות המפתח של גישת רג'יו אמיליה הוא הרעיון שהמרחב הפיזי בו ילדים לומדים נתפס כחלק חשוב ובלתי נפרד מתהליך הלמידה. היא מדגישה את החשיבות של יצירת סביבת למידה עשירה ומגרה, עם מגוון חומרים ומשאבים הזמינים לילדים לחקור ולהשתמש בהם.

הבדלים בין הגישות

אמנם יש כמה קווי דמיון בין גישות בוגין פיינברג, לוונפלד ורג'יו אמיליה, אבל יש גם כמה הבדלים מרכזיים. אחד ההבדלים העיקריים הוא הדגש המושם על תהליך היצירה לעומת התוצר הסופי. גישת לוונפלד שמה דגש חזק על תהליך יצירת האמנות, ורואה בתוצר הסופי פחות חשוב. לעומת זאת, גישות בוגין פיינברג ורג'יו אמיליה שמות דגש רב יותר על התוצר הסופי, ורואות בו שיקוף של מחשבותיו, רגשותיו ורעיונותיו של הילד.

הבדל נוסף בין הגישות הוא תפקידו של המחנך. בגישת בוגין פיינברג, המחנך נתפס כמנחה, המתבונן ומקשיב לילדים ולאחר מכן מספק להם הזדמנויות לחקור וללמוד בדרכם. לעומת זאת, בגישת לוונפלד, המחנך נתפס כמדריך, המעניק לילדים תמיכה והכוונה בהתקדמותם בשלבי ההתפתחות האמנותית. בגישת רג'יו אמיליה, המחנך נתפס כלומד שותף, שעובד בשיתוף פעולה עם ילדים כדי לבנות ידע והבנה.

היתרונות של כל גישה

לכל אחת מהגישות של בוגין פיינברג, לוונפלד ורג'יו אמיליה יש יתרונות ייחודיים משלה. גישת בוגין פיינברג מדגישה את החשיבות של ראיית כל ילד כאינדיבידואל ייחודי ובעל יכולת, ומעניקה לילדים אפשרות לחקור וללמוד בדרכם. זה יכול לעזור לטפח תחושת עצמאות וביטחון עצמי אצל ילדים.

גישת לוונפלד מדגישה את חשיבות תהליך היצירה, ומעניקה לילדים אפשרות להביע את עצמם ולתקשר את מחשבותיהם ורגשותיהם באמצעות אמנות. זה יכול לעזור לפתח יצירת ילדים פעילות וביטוי עצמי.

גישת רג'יו אמיליה מדגישה את חשיבותה של סביבת הלמידה, ומעניקה לילדים מרחב עשיר ומגרה לחקור וללמוד בו. זה יכול לעזור לטפח אהבה ללמידה ותחושת סקרנות אצל ילדים.

שימוש בגישות בטיפול בילדים

ניתן להשתמש בגישות בוגין פיינברג, לוונפלד ורג'יו אמיליה במסגרות טיפול בילדים כדי לתמוך בלמידה ובהתפתחות של ילדים צעירים. להלן מספר דרכים בהן ניתן ליישם גישות אלו:

* לספק מגוון של חומרים פתוחים וחוויות לילדים לחקור וללמוד בדרכם שלהם (בוגין פיינברג)

* עודדו את הילדים לבטא את עצמם ולתקשר את מחשבותיהם ורגשותיהם באמצעות אמנות (לוונפלד)

* צור סביבת למידה עשירה ומגרה, עם מגוון חומרים ומשאבים זמינים לילדים לחקור ולהשתמש בהם (רג'יו אמיליה)

סיכום

במאמר זה בדקתי את הגישות של מיכל בוגין פיינברג, לוונפלד וגישת רג'יו אמיליה. דנתי בהבדלים בין גישות אלו, כמו גם ביתרונות של כל אחת מהן וכיצד ניתן להשתמש בהן במסגרות טיפול בילדים. על ידי מתן סביבה לימודית עשירה ותומכת לילדים צעירים, נוכל לעזור לטפח את הסקרנות הטבעית ואהבתם ללמידה.

מבחינתי כמפענח ציורים ומשנה חברתי בעזרת אומנויות, שלושת הגישות מחזקות את הקשר בין הציור ליכולת של מפענח ציורי ילדים להגיע אל מעמקי תת המודע של המצייר גם אם הוא פעוט, ילד, נער וגם מבוגרים, להגיע ולהבין את מצבו החברתי, רגשי של המצייר. בעזרת מיפוי זה , ניתן לבנות מערכי טיפול , קידום ועזרה לאותם אלו אשר מציירים. ככל שנרבה בפעילות הציור, כך נדע יותר על הילד וכך יוכלו הורים ואנשי מקצוע לחבור יחדיו לסייע לילדים במצוקתם.

המאמר נכתב ע"י קובי אברהם (MA) שינוי חברתי באומנויות, מפענח ציורים מומחה, מאבחן ומטפל בוויסות המערכת החושית בגישת NDFA .